הרחיצה בים

דפוס בית מתארח בבית שלום אש

ננה אריאל ואורי יואלי

אל תאמר: מספיק, התרחצתי עשרה רגעים ואסור יותר מזה.
אל תאמר: רוח חזקה נושבת, אין לי חשק להכנס המימה.
אל תאמר: הים אינו שקט למדי, ואם לא אוכל לשחות בקלות הרי רחיצתי מיותרת.
אל תאמר: המים קרים מדי בחדשי אפריל ומאי, ולכן אפתח את עונת הרחיצה רק בחודש יוני.
אל תאמר: בחודש ספטמבר המים קרים והולכים, ולכן אפסיק כבר את עונת הרחיצה בים.
רק מפונקים מדברים כך, ולצערנו רבים המה בתוכנו…
מדוע לא ניקח דוגמה מצמח השדה העומד איתן בכל מזג אויר בלי מדחום ושעון.
כל אדם יכול להסתגל לכל דבר, נחוצה רק התמדה.

זהו קטע מתוך "הרחיצה בים", ספר הדרכה והוראות לרחיצה בים, מאת השחיין והמציל המיתולוגי בבת ים – יעקב גודארד.

הספרון פורסם ככל הנראה בשנות הארבעים בתל אביב, בהוצאת "ימיה", מתוך רצון לחלוק עם קהל המתרחצים ההולך וגדל את סודות הרחיצה המועילה, ולמנוע, בלשונו של גודארד, "תענוגות מיותרים" ו"מנהגים נפסדים" כמו אכילה רבה על החוף והגעה ללא מגבת.

מהספרון משתקפת דמותו של גודארד – פרגמטיסט מלא תשוקה, דמות מקומית סמכותית ולרגעים משורר – דג במים.

יעקב גודארד, הרחיצה בים. כריכת הספרון המקורי, ארכיון בית שלום אש

גודארד רואה את הים כזירה תרבותית שדורשת know-how – ידע וקודים של התנהגות. הוא כותב על השפעת עונות השנה על הים, ועל שעות רחצה מומלצות, על הים כמרפא לשלל מחלות ועל חשיבותו של הציות להנחיות המציל. מנקודת מבטו, אדם צריך לרחוץ בים בכל עונות השנה ולראות בו מקור טבעי בלתי נדלה לרפואה והנאה. הים הוא גם מרחב חופשי של חינוך והתבגרות: "הורים יקרים! החופש והאומץ יקרי המציאות המה לנפשו של הילד והנם היסוד לחיים בריאים, לכן, לטובתכם, הרפו, והניחו לילד להתמזג עם הטבע, ולהרגיש את עצמו 'כדג במים'".

הקריאה בספרון הזה היום היא רב מימדית – מצד אחד יש בו עצות מועילות שרוחצים יוכלו לצאת נשכרים מהן גם בימינו. מצד שני, הספר חושף את פערי הזמן והתקופה. הפרסומות לבתי קפה ובתי עסק אחרים בסוף הספר מספקות הצצה מלבבת לרגע שהוקפא בזמן, ולא פחות מזה לקשרים ההדוקים שהתקיימו בין תל אביב ובת ים, שהן חלק ממטרופולין אחד.

ומהיבט נוסף – הספר הוא מיתולוגיה בת ימית שמתווספת למאגר הסיפורים המקומי על עברה של העיר.

כשהגענו לשהות בבית שלום אש, ליאוני שיין – האחראית על הבית ואשת אמנות בעצמה – הראתה לנו את הספרון הזה שנמצא באוסף של הסופר שלום אש, וכולל הקדשה לאש מהמחבר. בעידודה של ליאוני, החלטנו להדפיס את הספרון מחדש ב"דפוס בית". "דפוס בית" הוא בית הוצאה לאור ובית מלאכה זעיר לספרים שהקמנו – ננה אריאל ואורי יואלי – בדירתנו, בקיץ 2019. מאז, הוצאנו לאור שלל קונטרסים של ספרות, היסטוריה ואמנות, חלקם פרי עטנו ואת חלקם כתבו סופרים ואמנים אחרים. אנחנו מדפיסים את הספרונים בדירה שלנו שנמצאת על קו התפר בין תל אביב ליפו, תופרים אותם בעבודת ביד, ומחתימים את הכריכות בחותמות שהודפסו בבית, מתוך שאיפה לצמצם את מנגנוני ההוצאה לאור למינימום האפשרי. אנו מוציאים ספרונים פשוטים מאוד (שנעשים, אמנם, בעבודת יד מאומצת) במהדורות ממוספרות קטנות שנמכרות בזול. במהלך תכנית השהות חקרנו את ספרייתו של שלום אש המלאה אוצרות, וגילינו שהספרים הנידחים והפשוטים בספרייתו לא פחות מעניינים מהמהדורות הנדירות והיקרות של ספרי ביאליק, עגנון או אש עצמו.

ננה אריאל בבית המלאכה של 'דפוס בית' צילום: אורי יואלי

ועוד דבר עלינו – אנחנו גרים לא רחוק מחוף הים אבל הולכים אליו לעיתים רחוקות. מה לעשות, לא אנשים של ים.

אז למה רצינו להוציא את "הרחיצה בים"?

מצאנו בספר הזה שילוב לא שכיח של ידע וענווה, נדיבות ללא תמורה, ומודעות גבוהה למקומיות, לקהילה, לטבע, ולחשיבותם של מרחבים ציבוריים בחיי עיר. גודארד הוציא חוברת קטנה וצנועה מאוד שהיא שי לרוחצים, מתוך הכרה בתרבות עירונית מתהווה שדורשת מסירה של ידע שנרכש עם הניסיון – תרבות שהים הוא חלק בלתי נפרד ממנה.

היה גם שיקול טכני שהניע אותנו לבחור להוציא את הספרון – ההוצאה שלנו מוציאה רק קונטרסים דקים בכריכה רכה, והנה נמצא קונטרס בדיוק בגודל המתאים שנוכל להוציא לאור ולהעניק בעצמנו לאחרים.

הוצאת "ימיה" נותרה חידה עבורנו עד עכשיו. ככל הנראה, זה הספר היחיד שיצא בהוצאה. גילינו שימיה היה שמה של בתו של יעקב גודארד, שנהרגה בתאונת דרכים מחרידה זמן קצר מאוד – כחודשיים וחצי – לפני היום המונצח בהקדשה שכתב המחבר לשלום אש בראש הספר. היא הייתה בת 14 כאשר נדרסה על ידי משאית בעת שרכבה על אופניה. "ימיה" היו גם שמם של מועדון שיט ושל מפרשית מהירה ששימשה את ימאי הפועל בת ים להפלגות בים הפתוח – שמות שגודארד נתן אחרי מותה כדי להנציח את זכרה. ימיה נהרגה על היבשה ולא בים, אבל הפרק בספרון, העוסק בטביעה, מהדהד את מותה וצובט בלב.

גודארד גר ברחוב סוקולוב, מרחק שלוש דקות הליכה מביתו של אש. אפשר לדמיין כיצד, בעודו אבל ומנסה להתאושש מהטרגדיה שעבר, עשה את הדרך לביתו של השכן המפורסם, כיצד התרגש בכותבו את ההקדשה. טוב שלא התעכב: ימים ספורים אחר כך, בעת טיול שערך בעיר, לקה אש בשבץ מוחי, ונמצא לאחר זמן יושב מותש, מבולבל ונטול יכולת דיבור בצד הכביש המוליך לחולון. הוא לא החלים לגמרי, ושבץ נוסף הביא למותו בלונדון, כחצי שנה אחר כך. גודארד, אם כך, הוא אחד המעריצים האחרונים שאש פגש כשעוד היה במלוא חושיו.

כשניגשנו להוצאת הספר, בברכתו של יוסי גודארד בנו של המחבר, התעוררו כמה מכשולים – מצב העותק שנמצא בבית שלום אש רעוע, והתמונות מטושטשות. החלטנו לא 'לשפר' את הספר ולהדפיסו כמעין מהדורת פקסימיליה נאמנה למקור – כולל הפגימות שבו וכולל ההקדשה לשלום אש.

הדבר היחיד ששינינו ממש הוא הכריכה.

את הכריכה של הספר בנינו בשתי שכבות. שכבה תחתונה בקרטון קראפט דק, שהיא ה'חול' ושכבה עליונה כחולה כהה, שהיא ה'ים'. את הים קרענו ידנית כדי שהחול יציץ מבעדה.

לא קורעים ספרים. קריעת ספר נתפסת כפעולה ברברית שערורייתית. אבל ב"דפוס בית", אין מותר ואסור. בשנתיים האחרונות התחזקה אצלנו ההכרה שהתפיסות המוקדמות שלנו לגבי החומריות של ספרים נגזרות ממוסכמות שרירותיות, והרשינו לעצמנו לבדוק את פריצת הגבולות שלהן.

קריעת הקרטון הכחול יצרה מפרצים והבדלי מרקמים שמהדהדים את צורת גלי הים. ברמה התרבותית, היא מהדהדת את קריעת ים סוף – אלא שכאן הקריעה היא לא נס אלוהי אלא מעשה יד אדם. ובאופן בלתי נמנע, פעולת הקריעה מהדהדת גם את הטרגדיה האישית שנכרכה בהוצאת ימיה, ובספר "הרחיצה בים".

רגע הקריעה, ידי אורי יואלי צילום: ננה אריאל

את הספר, ב-60 עותקים ממוספרים, אפשר להשיג בבית שלום אש בבת ים ובחנויות שמחזיקות את ספרי "דפוס בית". אפשר לקרוא אותו בגרסה דיגיטלית כאן.

הרחיצה בים, זה לצד זה, על שולחן העבודה של שלום אש

ננה אריאל היא סופרת, חוקרת ומוציאה לאור, מרצה לרטוריקה ולתרבות המילה והספר באוניברסיטת תל אביב. כותבת בכתבי עת מקומיים ובינלאומיים, כתבה בין השאר את הספרים: מניפסטים: כתבים של אי נחת על סף המאה ה-21 (הוצאת אוניברסיטת בר אילן) ואת הספר הכי משעמם בעולם (הוצאת אסיה). ייסדה את "דפוס בית" עם בן זוגה אורי יואלי.

אורי יואלי הוא סופר, מורה, היסטוריון עצמאי, חוקר עירוניות ומוציא לאור. אורי מפרסם רשימות בבלוג "קול הרעם" וכתב בין היתר את "צריך לדבר על הרבי" ו"שישרף הכל". ביחד עם בת זוגו, ננה אריאל, יסד את "דפוס בית".

שיר וארבע הערות על ערים ודיוקנאות

אלון רג'ואן

(א)

מרוב אהבתי לתנינים, קראתי על קרוקודילופוליס, העיר במצרים העתיקה שבה סגדו לאל התנין, סובק. הסתבר שסמוך לעיר, באותו אזור ששמו פיום, נמצאו גם דיוקנאות ריאליסטיים על לוחות שהוצמדו לארונות קבורה, אמנות שהייתה מקובלת בין המאה הראשונה לשלישית לספירה. הסתבר גם שאני דומה לדמויות האלה, ולא רק דמיון פיזיולוגי, אלא גם משהו בהבעה. מוזר להרגיש תאומות עם מומיות דרך הייצוג האינטרנטי שלהן, אבל זה מה שהרגשתי. הבנתי שככה אני מצטייר בעיני אחרים, במובן הכי ישיר של 'מצטייר'. הצירוף של השפעות הגנטיקה והטכניקה היה יותר ממה שמסוגלים למסור הראי והצילום. היה בו תיווך עמוס באינטימיות. החיפוש אחרי מידע נוסף הוביל אותי למסה על דיוקנאות פיום של ג'ון ברג'ר:

אלו שהזמינו את הדיוקנאות ואלו שציירו אותם מעולם לא דמיינו את הצפייה בהם על־ידי הדורות הבאים. […] בִּמקום זה, שניהם חיים ברגע אחד, משתפים פעולה בהכנה למוות, הכנה שתבטיח את הישארות הנפש. לְצַיֵר משמעו היה לקרוא־בְּשם, ובקריאה־בְּשם היתה טמונה הבטחה של המשכיות.

(ג'ון ברג'ר, 'דיוקנאות פיום', תרגם דרור בורשטיין)

דיוקן נער עם זר זהב, מתוך דיוקנאות המומיות של פיום, אוסף מוזיאון פושקין לאמניות היפות, מוסקבה

(ב)

אני כותב שירים כדי לקרוא־בשם. כבר שלוש שנים שאני לא כותב שיר בלי שם של בן. בסופו של אחד השירים הראשונים במחזור עליו אני עובד, אני מצהיר בפני בחור בשם יונתן, "מוּבָן וּמְקֻבָּל / שֶׁבּוֹא תָּבוֹא בַּת־יַמָּה". אם מישהו מגיע יחד אתי חזרה אל העיר, סימן שאני בוטח בו, שהוא נכנס ללב שלי. יכולתי להזות אותנו יורדים משמונה עשרה ושותים ברד. במובן הזה, השיר הוא לא דיוקן של יונתן, אבל הוא כן נבע מתוך הסתכלות ארוכה בעיניים שלו; הסתכלות שחייבה אותי להעביר אותה הלאה באמצעים אמנותיים מסוימים. יונתן תבע את הצורה הלשונית שמתכוונת להגיע לאן שהוא, מילים כמו 'הביתה' ו'בת־ימה'.

(ג)

סידני גלפנד, חמישה דיוקנאות, אוסף בית שלום אש צילום: טל ניסים

כבר כמעט חודש שאני כותב בבת־ים, קרוב מאוד להורים, בבית שלום אש. הבית מלא דיוקנאות. חמישה של סידני גלפנד מסודרים לרוחב המסדרון העוקף את הסלון, בין הכניסה לבין חדר העבודה – ילדים־נערים, אווירה חורפית, לא משדרים טמפרמנט מיוחד, אולי סקרנות זהירה. נדמה שיש עשן עירוני שמלווה אותם, מסתדר סביבם ומדגיש אותם. האפור מציב אותם במרחב שיטוט אחד, שבו כל הבדל נחווה משמעותי – עניבה, צווארון פרווה, כף יד משתחלת לרווח בין הכפתורים. לנסות לקרוא להם בשם זה אימון טוב לכישורי השירה שלי. עוד לא הצלחתי.

(ד)

פעם גרנו ליד הפסז' ברוטשילד. הוא ריכז לתושבי ותושבות צפון בת־ים את כל צרכי היומיום, ואפילו הכיל אולם אירועים במפלס תת־קרקעי. התהלכו בתוכו משפחות, כמו המשפחה שלי, בתזזית סינרגטית אחר הצהריים, בתור הרגל. שהו בתוך המעבר, עם החייט והאופטומטריסט, מוגנות. בשני העשורים האחרונים, הפסז' הוזנח ונעזב עד כדי העדפה האוטומטית להקיף אותו. חציתי שם בכל זאת ושמחתי להיווכח שחנות המתנות הוורודה, 'עולם היופי', עדיין פתוחה. כלומר סגורה זמנית כי סגר, אבל לפחות יש אור. עם כל הרמאות של נוסטלגיה, עדיין מרגיע שיש מקום בבת־ים להדפיס בו דיוקנאות על כריות, ספלים ושעונים.

פרפר ב

"הָיָה מְדֻמֶּה וְחִוֵּר" | רחל

הַפְלֵא וָפֶלֶא, בִּיג דִּיל,

שִׂיחָה עִם הִיפִּי מַשְׂכִּיל עַל הֶבֶל הַגִּ'יפּ.

מְחֻיָּט, מְנֻמָּס, שַׁנְטִי בַּנְטִי,

יָרִיב עַם שֵׂכֶל חַד, כֹּשֶׁר זִהוּי וְנִתּוּחַ,

דּוֹהֵר אֶל הַשְּׁטוּיוֹת.

הִיפִּים, אֵין לָהֶם בּוּשָׁה, זֶה מַדְהִים.

וַאֲנִי לֹא אוֹמֵר לֹא, מִתְלַוֶּה לְרוֹעִי

עִם צַוָּאר מְפֻיָּח

וּמַבָּט שֶׁל חַיָּל חָנוּט בְּפַיּוּם,

דּוֹהֵר אִתּוֹ וּפוֹרֵט לְשִׂיחָה

אֶת אוֹצַר הַצּוּרוֹת שֶׁל הַפָּסָז',

שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת שֶׁל טָעוּיוֹת.

אלון רג'ואן הוא משורר יליד בת ים (1990), חי ויוצר בימים אלה ביפו השכנה. אלון הוא בוגר החוג לפסיכולוגיה והחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, ובימים אלה משלים את עבודת המוסמך שלו בה הוא חוקר את היחס לפוריות והמשכיות בשירתו של חזי לסקלי. זוכה פרס היצירה ע"ש זולטן ארניי בתחום השירה (תשע"ו) ופרס הרי הרשון לספרות (פרס שני, תשע"ט).

אלון מתארח בבית שלום אש במסגרת תכנית השהות לכותבים ויוצרים, ובמהלך חודש פברואר יקיים מפגש פתוח לקהל בו ישוחח אודות כתיבתו.

על חותמות דואר, גלויות וניירות מכתבים

ליאוני שיין

הארכיון הקטן בבית שלום אש הוא ברובו טרה אינקוגניטה, ארץ לא נודעת. שתי חטיבות – האחת מכילה כתבי יד של אש – טיוטות בכתב ידו, טיוטות מודפסות עם הערות, מכתבים, גלויות וכתבים – והשניה מכילה את כל החומר המנהלי של תקופת 'מוזיאון בית שלום אש'. בפעם הראשונה שפגשתי את החומרים הללו הם היו מאוחסנים בחדר האוסף של מוזיאון בת ים, קלסרים ישנים ובחלקם מתפוררים שנאספו במסירות על ידי יצחק ושורה טורקוב, שמחה מורצקי ובליווי חברי קורטוריון בית שלום אש שנוסד כדי לתמוך בפעילותו של הבית.

כדרכם של ארכיונים, גם הארכיון הקטן של הבית דורש הרבה טיפול ותשומת לב, ותכניו מתבררים ומתבהרים אט אט. גם דיגיטציה על הפרק, ותהליך ממושך שבסופו אפשר יהיה לעיין בחומרים הארכיוניים הנדירים מכל מקום בארץ ובעולם. אחת הסדרות המקסימות ביותר היא סדרת הגלויות שאותן שלח אש למכרים וחברים. סדרה קטנה, בת 14 גלויות בסך הכל, שמצאו את דרכן בחזרה אל הבית תודות לעבודת איסוף ותיעוד מעוררת הערכה של שומרי הבית דור א'.

כל גלויה היא עולם מלא. יש כמובן את התוכן – את מה שכתב אש ושלח אל העורך, אל סוחר העתיקות והמטבעות, אל המתרגם – תוכן שמלמד על מה שהעסיק אותו באותה עת ועל מה שרצה להודיע, לספר או לשאול. ויש את מה שמספרת הגלויה עצמה, חותמות הדואר שלה, המקום ממנו נשלחה והמקום אליו הגיעה, מה מוצג על גביה, ומי הוציא אותה לאור והיכן.

חותמת הדואר הברורה הממקמת את אש ואת הגלויה ב Palm Beach, Florida הוטבעה על ידי פקיד הדואר בשעה 11:00 בבוקר בדיוק, ויצאה לדרכה בארבעה למארס 1943. בעיצומה של מלחמת העולם השניה, משקף הבול שעל הגלויה את המאמץ המלחמתי בו נתונה הייתה ארצות הברית ואת הלך הרוח התקופתי בו הכל כולל הכל היה חלק מהעמידה האיתנה והמאבק.

אבל הגלויה מספרת גם סיפור נוסף – על תור הזהב של הגלויה, שהפכה מאמצעי טכני לתקשורת לפריט אספנות. הנה קישור לאתר מקסים בשם The MetroPostcard.com, שמספר את סיפורן של הגלויות שיצאו לאור בארה"ב החל מסוף המאה ה-19.

http://www.metropostcard.com

אלן פטרוליס, האחראי על המחקר והאתר, חילק אותו לתת קטגוריות שעוסקות בהיסטוריה של הגלויות בארה"ב, בטכניקות ההדפסה השונות, בנושאים האופייניים ובמו"לים ומדפיסים שעסקו בהוצאה לאור של סדרות מרהיבות של גלויות.

במרכזה של כל גלויה, בניצב לכיוון הקריאה, מופיע שם המו"ל. בגלויה שלנו מופיעה השורה הזאת

NATURAL COLORPOST CARD MADE BY E.C. KROPP CO., MILWAUKEE, WIS.

חיפוש באתר metropostcards בקטגוריה של publishers מעלה את התוצאה הבאה:

http://www.metropostcard.com/ publishers , copyright Alan Petrulis 2006-2020

ויש גם את זה

וכל זה עוד לפני שהסתכלנו על הגלויה עצמה, על האיור המרהיב שעל גביה, ועל פיסקת המידע הקטנה והמושלמת שבצידה האחורי.

והנה היא, במלוא הדרה, בצבעוניות שלא נגרע ממנה דבר ב 78 שנות קיומה, מאז שהודפסה בבית הדפוס במילוואקי אשר בוויסקונסין, נשלחה אל השלוחה המקומית של המו"ל בפלורידה, נרכשה על ידי שלום אש, נשלחה אל מזכירו, נחום פרלמן, לכתובתו ב 249 West 14th st. NYC, נתרמה על ידו לבית שלום אש והגיעה לבת ים.

קשה להחליט באיזו גלויה נוספת לבחור. תמונת הגלויה שמופיעה בכותרת הרשימה הזאת, היא של Hotel Continental בעיר Nice שהיה ממוקם ב:

הגלויה הזאת נשלחה ב -21 לספטמבר, 1956, מאש שהתארח במלון בניס אל דוד סיון, מתרגם כתביו לעברית שהתגורר ברחוב ארנון 17א' בתל אביב.

בספטמבר 1956 ביתו של אש בבת ים כבר עמד על כנו, אש המשיך לנסוע ולבקר במקומות האהובים עליו באירופה ובארה"ב, מהם הקפיד לשלוח גלויות יפהפיות שבעזרתן אפשר להרכיב את הפאזל הסוער והמרתק של חייו של אש ושל העולם שסבב אותו.

חצי שעה, עשרה קילומטר, עשרות שנים

ד"ר יעקב הרשקוביץ

חצי שעה, עשרה קילומטר ועשרות שנים. זה המרחק בין הדירה שלי בצפון הישן של תל אביב לבין הבית הקטן של שלום אש, ברחוב ארלוזורוב 50, בת ים. את הדרך אני עושה באופניים, חצי שעה על הים מהבית שלי לבית של אש.

נסיעה רגועה ושטוחה על הים,

זמן לעבור מהיומיום לקצב אחר.

לרגע צריך לעלות מהים בדרום יפו: מרכז פרס לשלום ובית קברות מפריעים לטיילת. עלייה קשה אחת ואני בכניסה לבת ים, לפעמים פיתה עם זעתר במאפיית הגבול,

ומשם, לרחוב הקטן שבין בלפור ההומה לים.

שלום אש גר כאן רק שנה וחצי, אבל כמו בכל בתיו דאג כאן לחדר עבודה נוח: שולחן רחב, מיטה לצידו, כורסת כתיבה עמוקה ורכה. כל זה שלי לחודשיים, הבית שלי לזמן קצר.

פינת העבודה של שלום אש, שולחן הכתיבה של אורחי הבית. צילום: טל ניסים

עכשיו מגיע החלק שבו אני כותב על כל מה שהספקתי ברזידנסי, כל המאמרים שנכתבו כאן, הפרק על שלום אש בספר המתקרב ומתרחק. אבל לא, כתבתי פחות את מה שתכננתי, אולי כמו תמיד, וחשבתי הרבה יותר. ישבתי ליד השולחן ולא כתבתי את מה שרציתי. אבל הבית היה, יותר נכון השולחן היה, מקום מעולה למחשבה. להתרוקן מהשגרה של תל אביב ולהכנס לזמן בת ים, זמן אש.

זמן של בהייה ברישום האהוב עלי:

מארק שאגאל, דמות דמיונית, רישום על נייר מכתבים של שלום אש

לימין שולחן הכתיבה יש שרבוט של מארק שאגאל, גאוני כמו שרק שרבוט שלו יכול להיות. חצי אשה חצי סוס, ברישום זורם ועדין, על נייר המכתבים של אש מתקופת קונטיקט. גם שם אש אהב לארח. גם שם חבריו האמנים השאירו לו מתנות פרידה.

נחמד ונעים להתארח בבית אש , בבית הקטן שהוא ומתילדה השאירו לעיר. כמו מארחים טובים הם השאירו ציורים יפים, רהיטים יפים ובעיקר מרחב, לשקוע בו, לחשוב ולכתוב.

הנסיעה חזרה תמיד יותר חטופה, העלייה של פארק המדרון הופכת לירידה קלה. הזמן ליד השולחן היה, כמו שאש היה רוצה, זמן נעים.

ד"ר יעקב הרשקוביץ הוא חוקר ספרות עברית ויידיש, ומתעניין בעיקר בספרות רב-לשונית ובתרגום, בדגש על סופרים שתרגמו את כתביהם בעצמם. במהלך שהותו בבית עבד על שלום אש כמתרגם ובמחקר אודות כתב העת 'אלבטרוס' שהוציא לאור אורי צבי גרינברג בוורשה ובברלין בין מלחמות העולם.

על בתים ונדודים

ליאוני שיין

שלום אש היה אדם חסר מנוחה. הוא נדד בין ערים, ארצות ויבשות ללא הפסקה. את האוקיינוס האטלנטי הוא חצה אין ספור פעמים, ויבשת אירופה הייתה לו כלוח משחק עליו דילג מבירה אחת לאחרת. סקרן, חוקר, כותב, לומד, משווה, רוכש עתיקות וספרים, עבודות אמנות וכתבי יד עתיקים.

על הבתים הרבים בהם התגוררו שלום ומתילדה אש שמעתי קצת מסיפורים. דייויד מזואר, נינו של שלום אש, שביקר בבית בבת ים בשנה שעברה אמר שהבית הבת-ימי מזכיר מאד את הבית בלונדון. הרהיטים, עבודות האמנות, הספריה ופריטי היודאיקה – כמו שכפלו את עצמם בשני המעונות, ויצרו בבת ים יקום כמעט מקביל, מעין פרוזדור שהנכנסים אל תוכו מתחברים בדרך פלאית לשלוחות האחרות של האשים בעולם.

אל פנים הבית בו התגוררו שלום ומתילדה ב Sky Meadow Drive, Stamford, Connecticut אפשר להציץ דרך תמונה נהדרת מהארכיון, שבאופן מפתיע מתעדת גם את הדיוקן שתלוי בחדר העבודה של אש בבת ים, ובו צייר מואיז קיסלינג את רות, ביתם של האשים. שתי נברשות פליז שהגיעו גם הן לבת ים, ואת הכורסה בעלת הגובלן הרמברנדטי היפהפיה שעוד מחכה לרסטורציה.

בית שלום ומתילדה אש, Sky Meadow Drive, Stamford, Connecticut

במקום הבית במיאמי, פלורידה ב North Hibiscus Drive נבנה בית אחר ואת 'וילה שלום' בעיר ניס שבצרפת ברחוב בעל השם הציורי Avenue de la Lanterne אפשר רק לדמיין בהיעדר כתובת מדוייקת. חיפוש במפות של גוגל העלה וילה יפהפיה ולמרגלותיה דלת שאולי בהשראתה נבחרה הדלת בבית שברחוב ארלוזורוב בבת ים.

על המעטפות ששלח אש מכתובתו ב Avenue de la Lanterne לא הופיע מספר בית. בשוטטות בgoogle Maps מצאתי את הקשת ובה דלת עץ חומה שמזכירה את דלת הבית בבת ים. אולי זאת וילה שלום המדומיינת, ואולי האמיתית

מיפוי הכתובות השונות, ומסעות הנדודים של אש ולצידם הניסיון להבין איפה בדיוק הוא היה מתי, הוא פרוייקט מרתק בפני עצמו. הדרכונים הישנים ועמוסי החתימות שלו מעידים על אדם שהנסיעות היו חלק בלתי נפרד, שלא לומר הכרחי, מחייו, וזאת בתקופה שבה נסיעות תכופות ברחבי העולם לא היו נפוצות או אפשריות מבחינה כלכלית לאדם הממוצע.

הבית בבת ים היה לביתו האחרון של אש, והבית היחיד אותו תכנן בעצמו. אביה שהם (בן ארי), ביתו של ראש העיר הראשון של בת ים שהיה זה שהזמין את אש להתגורר בעיר, סיפרה שהידידות בין השניים נרקמה בעקבות מפגש אקראי על סיפון אניה. בן ארי היה בעיצומה של קריאת ספרו השנוי במחלוקת של אש 'האיש מנצרת', ואש – שהתרגש נוכח המראה – מיהר להציג את עצמו כמחברו של הרומן, והייתה זו תחילתה של ידידות נפלאה.

בן ארי, שהקדיש את חייו לפיתוחה וקידומה של העיר בת ים, האמין שטיפוח חיי התרבות והרוח בעיר שווה בחשיבותו לפיתוח תשתיות עירוניות. הוא נהג להזמין אל העיר ואל ביתו אמנים, ציירים, סופרים ומשוררים, וניסה בדרכים שונות להשפיע על אותם אורחים לעבור להתגורר בעיר תוך שהוא מבטיח להם סיוע, תמיכה ולעתים, כמו במקרה של שלום אש, גם מגורים.

וכך, הציע בן ארי לאש הצעה שאי אפשר לסרב לה. אפשרות להקים בעיר בת ים בית בו יוכל להשתקע ולכתוב, וקהילת אנשי ספר ואמנות אליה יוכל להשתייך. אש של אמצע שנות ה-50 איננו אש של שנות ה-20 וה-30. המשבר הגדול שהביא פרסומו של 'האיש מנצרת', החרם שהושת עליו בעקבות זאת והניתוק מהקהילה הספרותית דיכאו את נפשו.

האפשרות להשתקע בעיר בת ים, לעלות לארץ באופן רשמי ולפתוח דף חדש קסמו לאש, והוא קיבל את הזמנתו של בן ארי, ואף הרשה לעצמו להתנות את הגעתו לעיר בכך שיתגורר בשכנות למשפחת בן ארי.

ביתו של בן ארי עמד ברחוב ארלוזורוב 45. משמאלו עמדה הוילה המפוארת של משפחת מאייר, שלימים בנתה את מגדל שלום בתל אביב. מימינו היה בית מאוכלס, וממול היה מגרש שהשתייך למשפחה אחרת שטרם בנתה עליו את ביתה.

בית משפחת בן ארי, ארלוזורוב 45, ארכיון משפחת בן ארי, צילום: יצחק מקאלן, פוטו צלאמי

כדי לקיים את תנאי השכנות שהעמיד אש הוחלפה הבעלות על המגרש המבוקש, והתנאים להקמת ביתם של שלום ומתילדה אש בבת ים בשלו.

המידע על תהליך הבניה מסתתר בתיקים וקלסרים בארכיון. חוזה המכירה של המגרש, תכניות הבית שבאופן יוצא דופן חתומות על ידי 'המועצה המקומית בת ים', ולא בידי אדריכל מסוים ותכניות הגן שתכנן מ. ויקטור, אדריכל גנים, נשמרו בתיק הבניין העירוני ובארכיון הבית.

תכנית הגן שערך מ. ויקטור, אדריכל גנים. במרכז שרטוט היקף הבית, וסביבו הגן. המוסך והשביל המוביל אליו לא בוצעו

דוד בן ארי היה גאה עד מאד בהישג שבהבאת סופר בקנה מידה בינלאומי להתגורר בבת ים, ומעידים על כך תצלומים מטעם דוברות עיריית בת ים, שתיעדו את מתילדה ושלום אש מסתובבים ומבוססים בחולות המרחב העירוני הבת-ימי של שנות ה-50, מבקרים בבתי ספר, במועצה המקומית ופוגשים את תושבי העיר.

התצלומים באדיבות הארכיון העירוני, בת ים

נכון לעכשיו, נמצא תצלום אחד בלבד המתעד את שלום ומתילדה אש בתוך ביתם, מארחים מבקרים בחדר העבודה של אש, בדיוק במקום שבו מתארחים היום הסופרים והיוצרים המתארחים בתכנית השהות של הבית.

שלום אש משמאל, במרכז מתילדה אש ולימינה בתיה בן ארי, באדיבות ארכיון משפחת בן ארי

מבט מהצד וגם מבפנים

ליאוני שיין

זה מתחיל בדפיקה מהוססת על הדלת. ואז "זה הרבה יותר קרוב ממה שחשבתי!"

ואני: "כן, כל מי שמגיע לכאן חושב שזה מסע, להגיע לבת ים. אבל בעצם זה ממש קרוב".

ואז הרגע הזה, החד פעמי, של הכניסה הראשונה אל תוך הבית, אל הסלון. העמידה המשתאה אל מול האח וקיר האבנים האלכסוני שבתוכו הוא קבוע, ו"מה, אפשר לשבת פה?" עם מבט שואל לכיוון ספת הוינטג' הירקרקה.

נדמה לעתים שהבית הזה מגיע עם רצונות משלו. עם קצב משלו.

מה שקורה – קורה בזמן הנכון עבור הבית. מה שלא קורה – כנראה שלא צריך היה לקרות.

אחד הדברים שקרו בבית במהלך השנה האחרונה, על כל תהפוכותיה, היה תחילתה של תכנית השהות לכותבים ויוצרות. ואין ספק שזאת הייתה הפעימה הנכונה והמדוייקת עבור הבית. קצת קשה לשים את האצבע על השינוי, אבל אין ספק שהוא מורגש. החדרים צוברים בתוכם את נוכחותם של אורחיו ומייצרים מערכות יחסים ייחודיות איתם. שולחן העבודה של שלום מתרחב. סימני השימוש העדינים של כותבי המאה ה-21 מצטרפים לסימני השימוש של שלום אש, ולסימני הכותבים שקדמו לו שעליהם הוא עצמו כתב במשך שנים ארוכות. ערכי השימור והשימוש שעימם רוקד הבית ריקוד של מרחק וקרבה מוצאים איזון מושלם סביב השולחן הזה, עם האור הצפוני המיוחד כל כך שחודר מהחלון שתחתיו הוא ממוקם, ואותו אפשר כמעט לחוש ברישום העדין וקל-היד של אבא פניכל.

אבא פניכל, חדר עבודתו של הסופר מתוך: בת ים, אלבום בהוצאת עיריית בת ים, 1962

אומרים ששלום אש עצמו תכנן את הבית הזה, בית זקנתו, הבית אליו פרש וכמעט נמלט בערוב ימיו. מרחב הכתיבה, העבודה והיצירה שחלם אש ובו עשה שימוש לפרק זמן קצר מכפי שתכנן הוא יותר מחדר, יותר משולחן כתיבה ויותר מפינת עבודה. זהו מקום שעומד בפני עצמו, כמעט מתמסר אל הנמצא בו. מעין עולם בתוך עולם. זהו המעגל הפנימי ביותר של הבית, המקום שאליו אפשר להימלט, שבו אפשר להסתגר, ומתוכו אפשר לברוח אל עולמות אחרים ולחלום.

וסביב החדר שהוא המעגל הפנימי חג הבית, המעגל השני. דלתות פנימיות נפתחות אל פינת האוכל על ששת הכיסאות שלה, אל הסלון ממנו נפקחת עין אל המרפסת הפונה לרחוב ארלוזורוב ואל מסדרון, הנקרא גם פרוזדור וגם, כמו שאולי חלקנו זוכרות, הול.

העוגן של הכותבים הוא השולחן. שלושה בחרו בו כמקום הכתיבה העיקרי שלהם.

אמניות מרגישות שהבית כולו הוא בגדר אפשרות, מקום לחקור, דימוי פוטנציאלי שבתוכו מסתתר דימוי פוטנציאלי אחר, מיצב שמבקש להתממש. אמני במה ופרפורמרים משתאים אל נוכח ריבוי הפתחים, הדלתות, המעברים, האפשרות לנוע ולעבור מחלל לחלל, מבמה לבמה, ומחוץ לפנים.

קצת כמו כתם רורשאך, הבית מראה למתבוננים בו את המשתקף בנפשם, ולוקח אותם למסע פנימי שמתחיל בביתם שלהם ומסתיים בעיר בת ים.

הדרך הזאת, שבפעם הראשונה מסתיימת בהפתעה, מתפקדת בפעמים הבאות כנחש המשיל את עורו אט אט. זאת דרך שראוי להתמסר אליה. בדרך אל הבית יש זמן להשתחרר מאילוצים, מהיום יום, לעבור מ-Presto דרך Andante ועד Adagio. הכניסה אל העיר בת ים, לרחוב ארלוזורוב, הפתיחה של השער, ההליכה בשביל, העליה במדרגות ופתיחת הדלת – כל אחד מהשלבים האלה משיל שכבה ועוד שכבה, פותח נקבוביות ומסתיים בכניסה למקום שהוא לא רק מקום אחר, אלא גם זמן אחר, שבו אפשר לנשום אחרת.

במהלך השנה ראיתי את הנשימה הזאת, איתה נכנסו האורחים והאורחות שלנו אל הבית. זאת נשימה שנזכרת בחיים בקנה מידה אנושי, מקומי ואיטי. נשימה שמתוכה אפשר להיות ואז ליצור.

קצת כמו במאי תיאטרון, שתפקידו העמוק ביותר הוא לאפשר ותו לא, כך גם בית שלום אש – תפקידו הוא לאפשר. לאפשר מפגש, לאפשר שיחה, לאפשר בהייה ולאפשר את הצלילה הנדירה והחמקמקה אל נבכי הנפש.

דימוי פותח: אבא פניכל, בית שלום אש מתוך אלבום העיר בת ים בהוצאת העירייה, 1962

הכותבת היא אחראית תוכן ופעילות בבית שלום אש, וחלק מצוות מובי: מוזיאוני בת ים, אליו משתייך בית שלום אש

On Ants, Termites and Beetles

Caroline Maxwell

One morning, Tal and I were chatting about her first few days spent at the Sholem Asch house, and she mentioned how the yard seemed to be full of ants leaving little anthills everywhere. She also mentioned that the house had termites, and there was work being done to monitor and control them. I later discovered another insect presence at the house, in the wooden frame around the portrait of the woman with closed eyes by Maurycy Gottlieb. Over the hundred and some years that that painting has been alive, the frame has been eaten away by tiny wood insects. When it underwent restoration a few years back, the decision was made to not fill the tiny holes left by the wood-burrowing creatures.

Caroline Maxwell, Termites: Sholem Asch House

I started imagining the house animated by all of these tiny creatures; burrowing, digging, and tunneling their own architectures into the ephemeral structure that is the Sholem Asch House and its grounds. Compared to the generations of ants, termites, beetles and other creatures, the house is a recent and permeable presence on that spot, made of delicious wood and paper food.
The image in this video is built on top of a ghostly ink painting of the front of the Sholem Asch house. Ink marks resembling insect burrows move and fill the space, appearing and disappearing over the image of the house.

Opening image: Tal Yizrael, Ant Castles

מי את, צילה אש?

טל יזרעאל

אבי התלווה למסעותיה של אימו, סבתי שלא הכרתי, מפתח תקווה אל העיר הגדולה תל אביב.

היא סיפרה לו שהיא בת למשפחת אש, משפחה שתרבות זורמת בעורקיה, והיא, שרה רובק,

ביתה של צילה אש, זקוקה גם היא לתרבות ולעירוניות כמו אויר לנשימה.

האם סבתי ביקרה גם בפרוור אחר של תל אביב, בבת ים ,בבית שלום ומתילדה אש?

חיפשתי את אמה, צילה אש בעץ המשפחה של שלום אש, היא לא נמצאה בעץ המיידי. מעניין ששמרה על שם נעוריה גם בנישואיה, האם זה היה מנהג המקום אז כמו היום? או האם היה לה חשוב להשאר בת אש?

אבי לא זוכר מה טיב הקשר המשפחתי ואולי מעולם לא ידע, אך הפנה אותי ליד ושם.

ושם בכתב יד עגול של עולה חדשה, דיווחה סבתי על מות אמה צילה אש בגטו וארשה. באותו מעמד דווחה גם על גורלם של בני משפחה אחרים, הפעם בכתב יד אחר, אלי כתב ידו של הפוקד? אבי זוכר שהחל מגיל 9 או 8 כתב את רוב המסמכים עבור הוריו שהתקשו בכתיבת עברית.

שנה לאחר מכן מופיעים עוד דיווחים משפחתיים נוספים ליד ושם. שם כבר ניכר כתב ידו של אבי. כתב ידו מגיל 11 עד היום נשאר כשהיה. מגיל 9-11 כתב עבור הוריו על גורלם של בני משפחתו, דוח אחרי דוח. אושוויץ, לודג', וארשה. עשרות שנים אחר כך בשירות המילואים עסק ללא לאות באיתור נעדרים.

בין פנקסוני הטלפון והכתובות של שלום אש לא מצאתי את שמה של שרה, כך שכנראה לא נפגשו

באופן יזום, אלא אם כן היתה זו פגישה אקראית.

התעלומה טרם נפתרה, אך מאחר וההזדמנות הגיעה ,החלטתי לאפשר לשרה רובק או לפחות

לצלמה לבקר ביקור ראשון בבית אש, גם בבואת אמה, צילה הטלטלה עימי בקופסאת הארכיון.

והנה הן שתיהן מבקרות בבית אש, ביקור נימוסין באיחור קל של יובל ומחצה, כשעיניה המתבוננות אך אינן רואות של האשה מציורו של קיסלינג מרחפות מעל בהשתקפות.

הן ודאי יבואו לבקר שוב.

ביקור טיוטא- שרה אש ובתה מבקרות אצל שלום ומתילדה אש כעבור 65 שנה
Zila and her daughter Sara visiting Sholem and Mathilde Asch, 65 years later

סקיצות

טל יזרעאל

סקיצות מתוך התחושות המתעוררות בי עם קריאת כתביו של אש ושהיה בבית אש ומתוך האווירה הנוכחת בבית. הסקיצות אינן סופיות. אני רואה בהן שברירים של זרם תודעה או שלבים של עבודה בתהליך, כמעט כמו השוטטות בבית, פתיחת מגירות וניסיון להבין היכן יוכלו העבודות של קרוליין להתקיים כרמזים מוצפנים הממתינים להתגלות.

שבוע ראשון:

תיאורי האפלולית של שלום אש מהדהדים מספריו , הלילה ממאן לעזוב ונשאר עוד נוכח מעט, גם בעלות היום. ולקראת רדתו של יום מפעפע הליל אל היום מציף ועוטף אותו.

המילים מהדהדות מהבית מהרהיטים, מעבודות האמנות ומהספרים.

כבר לפני שהחלה תקופת הרזידנסי ניסיתי לתמצת את מהות הבית ולשגרו לקרוליין מקסוול שותפתי ל"מחלקה לעניינים ליליים" כדי שתחוש את המקום: לצלם תקריבים של הטקסטורות, לשלוח צילומים ומידות של חלליהם הפנימיים של הרהיטים, של הציורים וביניהם האישה בעלת העיניים העצומות של גוטליב, ללקט תיאורים מתוך ספריו של אש ולנסות לתרגם אותם כדי שאווירת הליליות הנסוכה על הבית גם ביום תשלח נבגים עד קליפורניה.

קופסאת הציורים נשלחה אלי כאוסף רשמים מאותן שיחות, מדידות ציטוטים וצילומים.

מהלך ראשוני בחלל הבית עם קופסת הציורים ששלחה קרוליין, חלקם מוצאים את מקומם המיידי במגירות העץ, חלקם מחפשים מקומות אחרים, כמשוחחים עם יצירות ופריטי הבית. מתוך כך מתפתח דיאלוג מצולם חדש ביננו, ושיח על מיקום הציורים בחלל.

ציור המגירות של קרוליין בתוך מכתבת המהגוני של שלום אש

שבוע שני:

בכל ספר טמונים תיאורי לילה נוספים, לא תמיד נמצא הספר המתורגם לאנגלית בספריתו של אש. אני מנסה לתרגם לקרוליין את דקויות הגוונים והשינויים הפויוטיים שאש נותן בכל הסובב אותו.

אני מוצאת את "העיירה" באנגלית, כבר תרגמתי מתוכו. בשמחה אני שולחת אל קרוליין את התרגום הרשמי, לדבריה התרגום הרשמי פחות ציורי, היא כבר ציירה מתוך התרגום שלי שהושפע כנראה מעיסוקנו הלילי, הוספתי כנראה גוונים שאינם מופיעים בתרגום המודפס, אולי תרגמתי רוקוקואי מידי?. אם הייתי קוראת יידיש אולי היו לתיאור ניואנסים נוספים.

Caroline Maxwell, Coyote Shutting its Eyes with Ashes Sky, Oil on paper, DNA 2020

על שולחן הסלון מונח קובץ סיפורים "ילד של סתיו" לאה איילון כותבת בהקדמתה לקובץ: "אש מעלה לפני הקורא באופן מוחשי צבעים ותבניות צבעים,תמונות חושיות רבות פרטים,שלכאורה טבעי יותר להעלותן על בד ציור".

מקובץ זה בסיפור "אביב" : "בליל סתיו ישבה אימי ליד עריסתי, מרטה נוצות וסיפרה לי מעשייה של חורף…שחור הביט הלילה לתוך חלוננו הקט, הרוח יבבה בחוץ ,נאחזה בענפי העצים".

לאחר קריאת שורות אלה, לילה ירד על הבית הממשי ,החייה צללים וקרא לציד צללים צילומי.

ספר נוסף שמצאתי קובץ ובו מקבץ שלם הנקרא "ציורים וסיפורים".

מזכירה לעצמי להוסיף צילומים של ציור הערב, (אולי גם את תאור ההצטלמות) אלה קטעים מתוך הספר שעל הסטנדר הקטן.

שבוע שלישי:

החמסין השפיע על מצב הלחות בבית, וליאוני כיסתה את כל הרהיטים מחשש ללחות ומסגר מתארך שלא יאפשר לה להגיע לשמור על הבית.

הרהיטים נראים כמו התיאורים של אש. של עלטה המכסה במעטה דק את העצים, הבניינים והשמים.

המזגן מניע תנועות קטנות את הכיסויים.

אני מרגישה שעוד רגע התנודות העדינות ידפדפו גם בספרים.

Tal Yizrael, The Storry Teller, The Department of Nocturnal Affairs 2020

שבוע רביעי:

נסיונות קטנים להתבונן אל הבית מתוך הרהיטים הניבו מחשבה חדשה, החוץ הוא זה שנכנס אל עולמו וקיטונו של אש. אל הרהיטים הוא נכנס רק כשהוא כבר סיפור מגובש.

בפודקסט ששולחת לי קרוליין מספר נינו דיויד מזואר על חייו של אש ובין השאר הסתגרות אש בחדרו לכתיבה. באדריכלות הבית המקורית היה החדר מבודד בקצה הבית.

אם כך החדר יהפוך לקיטון שדרך חריר קטנטן הפונה אל הרחוב נכנסת המציאות פנימה אל "הקאמרה אובסקורה" .

על קשת התקרה במרכז החדר מוטלים במהופך בבואות עצים כמו עיטורים על קשתות תיאטראות ובתי קולנוע ישנים, אלה מהצילומים של הירושי שוגימוטו.

על קירות החדר מוטלות בבואות השיכונים הסמוכים וצלליות דמויות מהופכות מהלכות בינהן.

כשדימויי הקאמרה אובסקורה מוטלים על הציורים והרישומים שבחדר, הם מייצרים דימוי חדש.

ראשית המצלמה מופנית את הדימוי המוטל. בשל האפלולית החשיפות הן של דקות ארוכות מאוד.

העמידה באפלולית מייגעת והכסא הקטן במטבח רעוע. בזמן החשיפה אני נחה על מיטתו של אש מאחורי המצלמה.

האם נמנם במיטה הזאת? האם היו לו הארות בדיוק כאן בתריסים מוגפים, האם מילה שבדיוק חיפש מצאה את מקומה אליו בדיוק כאן?

מיטה בחדר העבודה. מיטה להרהורים ותנומות קלות. האם שינה ממשית התרחשה רק בחדר השינה?

רוב הדמויות בספריו לא היו יכולות להרשות לעצמן Day bed.

עד לפני שבוע , הרבה מהרהיטים היו קודש הקודשים ולא הייתי מעיזה לנוח במיטתו . עכשיו אנחנו מעט מיודדים אך הכל בזהירות מרבית, שמא תפרוץ ההיסטוריה החוצה בקול זעקה.

בכל פעם שאני משתמשת באחד הרהיטים אני נזכרת בדבריה של הילה כהן שניידרמן "המתח בין שימור לשימוש".

שבוע חמישי:

הנמלים שבחצר בנו מבנים מפוארים בדשא, על המרפסת ובשבילים, בכל פעם שאני יוצאת מן הבית, מחכה מבנה נוסף. כאילו האמנית קוני זר ביקרה כאן למסור דרישת שלום לי ולקרוליין. (קוני זר היתה ראש החוג לאמנות כשלמדנו יחד בקלרמונט ובנתה מיצבי חול זהים כמעט למבנים שהנמלים עומלות עליהם כאן). בערב ליד גלגל המכונית מחוץ לחצר חיכה לי חרוט חול מפואר .

חדר העבודה נשאר כקאמרה אובסקורה, בסוף יום אני סוגרת את החריר כדי להגן על העבודות מאור השמש, מדליקה את האור והקסם מסתיים.

הפעם החלטתי להתבונן גם מפנים הרהיטים החוצה, בהתחלה מתוך אחת המגירות בה ביקרו הציורים של קרוליין : בעלי החיים עצומי העיניים. התבוננתי כבר על המגירות האלה מבחוץ ודמיינתי את האור הבוקע מהן.

הטלתי עליהן גם את בבואות הקאמרה אובסקורה. היום המצלמה התבוננה מתוכן החוצה.

Looking from the Drawer Out, Collaborating with Caroline's Badger

קריאה נוספת בכתביו בספר וארשה- הפעם בהשוואה למקור, ליידיש כדי לחפש מצלולים שאולי אבדו בתרגום. מילים ארוכות מצטלצלות. חלקן מוכרות ורובן זרות.

התרגום לעברית ישן יותר מזה המוכר לי וציורי יותר.

"לילות הסתיו שחורים בפולניה כזפת, שמיים וארץ חבוקים ודבוקים יחד ועוסקים בתעלומות היצירה"

"די הארבסט נעכט אין פוילן זענן מינט- שווארץ. הימל אוד ערד ליגן אין דרויסן אין די ארעמס צוואמענגעקניוילט און מוען -אפ פארבארנענע זאכן , סודות פון דער יצירה"

Sketches

Tal Yizrael

some sketches, referring to my experience of reading Asch's books and absorbing the atmosphere of the house. They are not final, I see them as fractions of a stream of consciousness or stages in the process, almost like wandering around the house, opening drawers, and trying to see where Caroline's paintins can exist as hidden clues, waiting to be revealed.

First week

The darkness descriptions are echoed from Sholem Asch's books. The night is refusing to leave and stays present just a little longer, even when the day rises. Toward the end of the day, the night is diffusing into the day, flooding it and wrapping it.

The words are echoed from the house, the furniture, from the artwork and the books.

Before the residency started, I tried to encapsulate the essence of the house and to send it to Caroline Maxwell, my artistic partner to the ongoing project "The Department of Nocturnal Affairs," so that she too will have an opportunity to feel the space: I photographed close-ups of textures, sent photos and measurements of the inner spaces of the furniture, of the paintings hanging in the house – among them the painting of the woman with her eyes shut by Maurycy Gottlieb. I collected descriptions from Asch's books and tried to translate them so the nightly atmosphere prevailing in the house during the day will send spores all the way to California.

The box containing oil paintings was sent to me from Caroline as a collection of impressions from those conversations, measurements , quotations and photographs.

First steps around the house with the box of paintings Caroline sent. Some find their immediate location in the wooden drawers, some are seeking other locations as if conversing with the artwork and the other house items. Through this experience a photographed dialogue develops with Caroline and a discourse on the location of the paintings in the space begins.

המחלקה לעניינים ליליים, שלוחת בית שלום אש, סתיו 2020

טל יזרעאל וקרוליין מאקסוול

המחלקה לעניינים ליליים היא בעת ובעונה אחת מיצב ומיצג, בירוקרטיה ספקולטיבית וארכיון שברירי וחמקמק. המחלקה פועלת יותר מעשור שבמהלכו ליקטה מהציבור הרחב אלפי דיווחים וסיפורים אודות מפגשים עם בעלי חיים ליליים תוך יצירת עבודות אמנות העוסקות בזיהום אור ובחשיבות נוכחותה של החשיכה בעולמנו ובחיינו.

(עברית אחרי אנגלית)

A Few Words on Residing from Afar

Caroline Maxwell

During this residency, I (Caroline Maxwell) have been inhabiting the house remotely. Unable to travel internationally at this time, I've had to experience the space of the Sholem Asch house through video conferences, through photographs passed on to me from visitors to the house, and through security camera footage where I can watch the nighttime shadows and neighborhood cats pass along the empty pathways.

No matter how many photographs or video tours I immersed myself in, I felt like I was seeing the house and its spaces in a dream.

Rather than be frustrated by this distance, I decided to embrace it and to find beauty amongst the darkened corners and fragmented spaces I was seeing in these camera images.

I painted a small series of paintings from these images, and sent them off to be installed in the house. If I couldn't travel there for the residency, at least my paintings could. My artist partner Tal Yizrael then found places around the house to install these paintings, to give them a new life in a new context. Most of these have been installed in the small drawers of Asch's writing cabinet, to be opened or closed away in an act that mirrors the openings and closings or our days, our nights, our eyes, and our memories. Tal has been spending a lot of time in the house, searching through the books, notes, and other ephemera, and she has put a collection of things on display: words from Asch's writing, in the form of personal letters, books, and notes, are also displayed around the house, speaking to visitors about the elusive line between day and night, and the materiality of shadows and darkness. The house is quietly coming alive with these whispered words and shuttered images.

The Badger and the Lady with her Eyes Shut

There is a particular portrait that hangs on the wall of the Sholem Asch house by the Polish artist Maurycy Gottlieb. It's a portrait of a woman with her eyes closed. This painting immediately grabbed our attention, and it has become a centerpiece for the D.N.A. residency. We immediately wondered, why is this woman closing her eyes? Where has she gone in this darkened moment? She must understand the uses of darkness, of closing one thing to open another. We decided to paint a series of companion portraits for this woman, of nocturnal animals with closed eyes to join her on her journey. Now one can ask, why are these nocturnal animals closing their eyes? Is it because our world has become too bright? Or if they are already in the dark, could it be that there is still somewhere else beyond the darkness of night that they can all travel together?

כמה מלים על שהות ממרחקים

קרוליין מאקסוול, לוס אנג'לס, קליפורניה

30/09/2020

תקופת השהות שלי בבית שלום אש מתרחשת ממרחקים. כיוון שלא מתאפשר לי לטוס בימים אלה, אני נאלצת לחוות את חללי הבית באמצעות שיחות וידאו, תצלומים הנשלחים אליי ממבקרים בבית ובאמצעות תיעוד ממצלמות אבטחה שם אני יכולה לצפות בצלליות הלילה ובחתולי השכונה המטיילים בשבילים הריקים הסובבים את הבית.

ככל שניסיתי לשקוע בתצלומים ובסיורים וירטואליים בבית, כך גברה בי התחושה שאני צופה בבית כבמתוך חלום. את תחושת התסכול מהמרחק החלפתי בניסיון למצוא את יופיין של הפינות החשוכות ושל שברי החלל שראיתי בדימויים המצולמים. את סדרת ציורי השמן שציירתי בעקבות הדימויים שלחתי בדואר, כדי שיוצבו בחללי הבית. טל יזרעאל, שותפתי ליצירה ולשהות, מצאה ברחבי הבית את המקומות המתאימים להצבת הציורים תוך שהיא מעניקה להם חיים חדשים והקשרים חדשים.

רוב הציורים מצאו את מקומם במגירות הקטנות של מכתבת המהגוני של אש, במקום בו ניתן לפתוח ולסגור אותם בפעולה המשקפת את פתיחתם וסגירתם של ימינו, לילותינו, עינינו וזיכרונותינו. טל נמצאת בבית שעות ארוכות במהלכן היא מחפשת וחוקרת ספרים, פתקים ופריטי אפמרה שונים. ממצאים שונים מוצגים כאוסף של פריטים חדשים ברחבי הבית: מלים מתוך כתביו של אש, מכתביו האישיים, ספרים ופתקאות. כל אלה מרמזים על הגבול החמקמק שבין יום ולילה, בין צללים לחשיכה. הבית מתעורר לחיים בשקט בינות למלים הנלחשות והדימויים המוצללים.

הגירית והאישה בעלת העיניים העצומות

על אחד מקירות בית שלום אש תלוי דיוקן מאת האמן הפולני מאוריצי גוטליב. בדיוקן מצויירת אישה עצומת עיניים. הציור משך את תשומת ליבנו מיד, והפך למרכז תקופת השהות של המחלקה לעניינים ליליים בבית שלום אש. השאלות עלו מייד: למה עוצמת האישה את עיניה? להיכן היא נודדת ברגע המוחשך הזה? היא בוודאי מבינה את שימושי החשיכה, של סגירת דבר אחד כדי לאפשר לדבר אחר להיפתח. החלטנו ליצור סדרת דיוקנאות של בעלי חיים ליליים בעלי עיניים עצומות שילוו את האישה ויצטרפו אליה במסעה. והנה מתעוררות השאלות. מדוע עוצמים בעלי החיים הליליים האלה את עיניהם? האם זה קורה כיוון שעולמינו נעשה מסנוור מדי? או, אם הם כבר בחשיכה, יכול להיות שיש שם עוד מקום הנמצא מעבר לחשכת הלילה אליו יוכלו כולם לצאת למסע משותף?